45: קובעת כוס התרעלה

איזון נפשי הוא איזון של הכימיה והביולוגיה שלי.
אני רוצה לבכות בקלות ואני לא יודעת אם הייתי בוכה עד כדי כך במצב כימי-ביולוגי מאוזן.
כשאוכל להרשות לעצמי את המותרות של בזבוז אנרגיה על קללות למדינת ישראל ולקופות החולים שיכולות להכניס לכיס הקטן שלהן את כל קרטלי הסמים גם יחד, אקלל אותן על חצי שנה לפחות מחיי שבוזבזה על האלטרוקסין הארור והמורעל הזה.
נכון להיום, הטיפולים נעצרים לחודשים הקרובים, מבלי שהצלחתי לרזות אף לא קילו אחד למרות קריעת התחת שלי, ולא אדע גם אם הכישלון הראשון שלי להרות נבע מגופי או מהתרופה המרעילה והמכשילה שקיבלתי.
בית החולים שבו עבדה אמי, היה מגרש המשחקים שלי כילדה. החומרים הרפואיים, מתקני הבריאות והכלים של הרופאים היו סביבת הילדות שלי, חומרי היצירה, עם מקלות לבדיקת הגרון, צמר גפן, בקבוקים וגלולות צבעוניות של אנטיביוטיקה. רק מי שגדל בבית של איש רפואה מכיר את הריח הכבד שעולה מהתיק השחור שלו. אני מכירה ומוקירה רופאים לפני ולפנים, והרפואה הזאת מסבה לי כל כך הרבה נזק, צער וכאב השנה.
אני מקווה שזה הסוף. אני מקווה שזה יסתדר מהר מאד, ואז אוכל להמשיך בחיים שלי. אני לא מוכנה יותר לסבול עוד ימים כאלה, שבהם הכנסת כביסה למכונה ותלייתה הן כל מה שהגוף שלי מניח לי לעשות ולהתעייף בלי יכולת לזוז. ארורים יהיו כל הרשלנים הפושעים האלה, בעיקר יצרני התרופה.
היום אני מותשת ומגייסת כל טיפת אנרגיה שלי כדי להתפרנס, ולהיאחז במה שנותר מהאופטימיות שלי. הדיכאון אינו אני. הייאוש אינו אני. הרצון להרים ידיים ולוותר על הכל כדי להניח את ראשי ולישון ימים ולילות אינו אני, אינו אני, אינו אני. אלה רק הכימיקלים במוח ובדם שמאכלים את החיים שלי ואת האישיות שלי. לא אני. אבל רק לשים את הראש ולנוח עד שאחלים.
בני זונות. בני אלף זונות. פושעים ארורים ומרעילים.