43: אני מתפוצצת, אלוהים, שלוט בי

אני רוצה שמישהו יגיד לי מה יהיה. אפילו אלוהים, שידבר אליי קצת. הנה, אני פה. דבר אליי.

אני לא רוצה לגשש יותר דרך הימים. אני רוצה שמישהו מוסמך יגיד לי שיקרה כך וכך,

והסוף יהיה טוב. או אפילו רע, אבל שאני כבר אדע, לעזאזל. שאני אפסיק לנחש מה יהיה בסופי ומה אצליח לעשות. אני לא יודעת כלום עכשיו, אני לא רוצה לדעת כלום, אני היסטרית מרוב תסכול ופחד.

אני רוצה שמישהו יגיד לי שזה לא ייגמר בבכי, כי כרגע, כבר כמה חודשים אני ילדה קטנה שלא יכולה עדיין להיות אמא. אני מרגישה כמו ילדה, אני מגיבה כמו ילדה, אני מדברת כמו ילדה,

ואני צריכה למצות את הילדות החוזרת הזאת עד תומה, אני יודעת אלוהים, אני יודעת.

עד שיבוא היום שבו אצליח להניח לילדה המבוהלת להישאר שם, רגועה ובטוחה יותר,

כי אני כבר לא שם, אני לא יכולה להישאר שם, אני חייבת לגדול כבר. אני צריכה לגדל ילדים משלי, ולא רק אותה. ולא אף אחד אחר. רק אותי, ומייד אחר כך את הילדים שלי.

אלוהים, אני כבר כל כך רוצה את הילדים שלי, אני מתפוצצת כבר מלחכות להם.

אני כבר לא יודעת מה עוד לעשות – אם לחכות בסבלנות, או לרוץ מהר ולעבוד עוד יותר קשה, אתה מבין? אני יודעת שאני לא היחידה ברשימה שלך, ושלא רק בעצב אלד בנים,

אלא שכך גם אברא אותם בגופי. אבל כבר. בבקשה כבר. כמה עצב עוד?

אלוהים, אני מזוהמת כל כך בפחד וכעס שלא נשטפים ממני עדיין, והם עוד יזרמו החוצה לאן שצריך, שנינו יודעים, אבל מתי? אני לא מבינה איך זה שאני עוד פעם ילדה אבודה שפוחדת כל כך מאכזבה.

אני לא מבינה איך הצלחתי לשמור על עצמי כל השנים האלה מבלי להתבגר, מבלי להיות קודם נערה ואישה, אלא לעבור ישר מילדות לזקנה.

האם יכול להיות שדווקא האהבה היא זאת שפתחה אותי לאפשרות של פגיעה נוספת,

וזאת המתנה שאני מקבלת כדי להסתכל בלבן של העיניים של האכזבה הטבעית שנדמה לי שחייבת להיות בכל מציאות? ואולי המציאות סותרת מטבעה אכזבה, משום שאם אני מקבלת אותה כמו שהיא,

אין טעם לפתח ציפייה, ומאליו מובן שגם לא אתאכזב?

אז לצפות לאמהות, ממש לצפות, או לעשות כמיטב יכולתי, ולקבל מה שיבוא, כי מה שצריך לקרות יקרה, ואין טעם להשתגע כבר מעכשיו? אבל אם אני לא אעשה את העבודה הזאת בפנים, לבדי וכבר עכשיו, שום דבר לא יקרה. בכל מקרה, אם לא אכסח את הפחד הזה, לא יהיה שווה לחיות כך ממילא.

אז מה לעשות אלוהים, מה לעשות עם כל חומר הנפץ הזה בפנים? אני מתפוצצת, אתה מבין?

אני תיכף מתפוצצת ונמרחת על כל הקירות כאן מכל ההצטברות של, של כל כך הרבה שאני לא מצליחה אפילו לכתוב, כי אני לא מכירה את זה במילים של מבוגרים, אני רק יכולה להשתולל כמו ילדה קטנה, ולקוות שיש מי שמחזיק ונשאר לידי. אני לא זוכרת איך קראתי לדברים המפחידים שהייתי ילדה, כי הם פרצו גם מתוך האנשים הטובים. כולם נראים לי מפחידים היום. גם הטובים שאוהבים אותי.

בעצם, עזוב. אני כבר לא מוצאת מילים.

תהיה השולט שלי, אלוהים, כי אין לי שולט ואני חייבת לאבד שליטה. אנא.

אם לא אאבד שליטה, לא אוכל לטפל בשום פצע, ונראה שאני עושה את זה כעת רק אתך.

תשלוט בי אלוהים, כי מישהו חייב להישאר בשליטה כדי לעזור לי להתחבר מחדש בשביל התינוקות שלי.

אנא.