יומן פריון

החיים משתנים. החיים כבדים כעת מרוב מודעות לכל רגע. ההווה שקול ומדוד להחריד. למען האמת, החיים פרגמטיים ומחושבים כעת כמו כל בית שיש בו ילדים. רוחניקיות היא מותרות שאני מרשה לעצמי רק כשאני נתקלת במכשול ועומדת חסרת אונים לרגע עם דמעות בעיניים. רק אז אני מדלגת מעל המספרים הזורמים אליי ורואה רחוק, מאד רחוק וורוד. אין ברירה. ככה אני משתנה לאטי למען הילדים שטרם הריתי. למרות שזה נראה יומרני מדי, בבחינת חוגרת מתהללת, אין לי ברירה אלא לשנות כל מה שאפשר לשנות כבר עתה, כדי ליצור מציאות אחרת שבה ישתלבו ילדים. התודעה משנה מציאות, כך זה אצלי. אני לא יודעת איך זה אצל זוגות "רגילים" וללא בעיות פריון, שמתאחדים בברית משפחתית ומחליטים להרות. אני לא יודעת מה קורה אצלם, מה זה הריון לא מתוכנן. הריון מתוכנן אומר הרבה חישובי עלות, זמן והיצע נתון בכל שלב שבו את נמצאת. החישובים מייגעים. העול אינו כספי בלבד. הריהו לפניכם בחלקו: אצלי ההריון חייב להיות מתוכנן משום שעלותו הכספית גבוהה מאד. אין כזה דבר לשכוח להזריק זריקה שעלתה מאות שקלים. אין כזה דבר לשכוח בכלל. לא בדיקת דם, לא אולטרסאונד, לא קביעת תו

תהיתי מתי זה יקרה. אף לרגע לא חשדתי שאיבדתי את זה. אבל לא ידעתי אם זה יחזור אליי בעתו. קטנת אמונה שכמותי, הייתי צריכה לדעת שאני יודעת מה הכי טוב לי ושגם אם יתמהמה - בוא יבוא. שנים רבות אחרי שעבדתי כמטפלת, התנתקתי מילדים עד כדי כך שגם הפסקתי לחבק אותם. אוהבת, אבל מרחוק, שלא ייכנסו לתוך לבי שוב. שלא ייטעו בי תקוות שווא לעתיד מתוק. שנים שבהן שכנעתי עצמי שאני יכולה בלי, שעדיף בלי, ככה לחיות עד יום מותי. אל-הורית קוראים לזה היום. אני ידעתי שאין לזה שום קשר לאידיאולוגיה כלשהי. מבחינתי זה היה קשור אך ורק לפחד לחיות כאן ועכשיו. אין כמו הורות לחבר אותך ולעגן אותך להווה ולחיים הכי טובים שיכולים להיות לך. כשלא האמנתי שמגיע לי – גם לא הנחתי לעצמי להתקרב ולחוות אפילו מעט ממתיקות ורכות תינוקות. בשנתיים האחרונות, מאז שהחלטתי להיות אמא, גם לא יכולתי להביט בנשים בהריון. הגנבתי מבטים לתינוקות בעגלות, וככל שהיו מכורבלים בזרועות הוריהם, כך הצטנפתי יותר ויותר בניכור. ידעתי שאצלי זה לא יהיה קל, קודם להרות את ילדיי בלבי, אחר כך בזרועותיי הפרושות ולא לקחת אלא כדי לתת, ורק אחר כך, הבנתי, אוכל להרות ברחמ

מאז שהרופא אמר לי שאני זקנה בת 46, כשהוא מכוון בעצם לביציות שלי, רזיתי מהפחד 2.5 קילו, ועוד מבלי שהיה לי זמן להתאמן. עכשיו מגיע שלב הפרינציפ: אני עוד אראה לו מי כאן זקנה בת 46. אני ארזה ויהיו לי מרחמי שני ילדים. זאת התכנית, ואם יהיו עוד, מה טוב. בימים האחרונים הכל מסתדר לפי חוקי הטטריס שלי: הכל ממשיך ליפול למקומו בשורה הבאה, ללא ספק, ואני לוחצת בזמן כדי שהצלעות של הקוביות ישתלבו במקום הנכון. אתגר קשה נכון לי הפעם: אני מתכננת תכניות לפי דף תכנית העבודה שהרופא נתן לי, אבל החיים יש להם קצב משלהם והם זורקים אותי לפעולה כל שעה כמעט לפי התכנית השגיבה שלהם. לא ייאמן כמה מרפי השתרג בשבועות האחרונים שלי. הווסת הקדימה לי למוצ"ש, כמעט שבוע לפני וטרם הספקתי לקנות את הזריקות ולקבל הדרכה איך להזריק לעצמי בעט-ההורמונים הזה. שוב ריצות לחפש הדרכה, אבל רגע, טרם קניתי את הזריקות עצמן.   יומיים קדחתניים של הפתעות, ביטולים ושינויי תכניות רק דרבנו אותי עוד יותר שמה שצריך לקרות אכן קורה, כמו שרציתי, גם אם לא בלו"ז שלי. שיעור ראשון בגידול ילדים: את לא קובעת כלום. מה, לא סיפרו לך? אז הנה, עכשיו

חלאס! אני מתלקקת לי במילים היום ומוחקת יותר מהרגיל. אין יום אחר מלבד היום ואני חייבת לזכור את היום הזה, כי היום אני רואה בעניים פקוחות לרווחה איך העדפתי לחיות בעיניים עצומות, גם כשלא יכולתי לישון. לילה נוסף שבו אני נרדמת רק כשהשחר מאפיר וכל השעות הטובות שבהן הגוף מתחדש ומתחזק מתבזבזות לי. אני מתעוררת כהרגלי ולכן אין סיכוי להשלמת שעות אל תוך הבוקר. היום לא הייתה לי ברירה ונחתתי על הישבן, שוב, מחוקה מעייפות בכל היבט שהוא. גם ככה עייפתי ממטפלים ורופאים ואני חייבת לשבת שעה צלולה עם עצמי. בקושי הצלחתי כי אני גמורה מהמאבק הלילי בעצמי. כל הסיפורים, כל האנשים, כל הקולות והרעשים מתעבדים לי בשעות שלפני השינה וכלום לא מצליח לכבות לי את השאלטר. לא מצליחה להחליט לסגור את השאלטר. אבל אני חייבת כי אני מרמה את עצמי כל הזמן. אני רק אומרת שאני בעד הגוף שלי, ולמרות שהוא לא הכי "יפה", הוא יפה למדי בעיניי ואני אוהבת אותו מאד, אבל אני הולכת כל הזמן נגדו. כל הזמן מתישה ומייסרת אותו. אבל בלי גוף לא אכנס להריון ולא אהיה אמא. "את חייבת לישון", אומרת לי המומחית המופלאה ברפואה סינית גינק

ג'וני קש מייצג הכי טוב את הגברים שאני אוהבת. מאד. דווקא אחרי שמצא את אלוהים שלו, התפייס עם שדיו ומצא את השלווה כל כך קרוב למותו, דווקא לנוכח הרכות החדשה שבו, הבנתי כמה אני נמשכת לגברים פראיים ובעייתיים כמוהו. אבל פראיים באמת. לא כאלה שחושבים שהם כאלה רק משום שהם רוכבים על אופנוע ולוקים בבולמיה סקסואלית חסרת אבחנה. פראים, בעיניי, מונעים כל החיים מבפנים על ידי כמיהה לתיקון שבר שאינו נותן מנוח, ונשים כמוני משלות עצמן שהן יכולות לתקן ולגשר. לקח לי זמן להבין שהפראות שלי מנסה כל הזמן להתחבר לחיוניות המתעתעת שלהם, רק משום שלכאורה נראה שיש להם די כדי לאהוב את כולן ואותי ביניהן, בעוצמה ובשפע שחסרים לי כל כך. ככה חשבתי. ככה כיליתי את זמני בפנטזיות, עד שהתעוררתי להבין שהפנטזיה עצרה אותי מלהגשים את החלום. לאחרונה, השארתי את אשליית הפראים כמו קש מאחוריי, אבל לקחתי אתי "נער ושמו סו". סיפור השיר ידוע: גבר אחד, בדרום הקשוח של ארה"ב, קורא לבנו סו, ונוטש אותו לנדוד בדרכים. הנער נאלץ לגדול תוך כדי קרבות פיזיים בלתי פוסקים עם האנשים הלועגים, כדי לשרוד ולהתחשל. כשהוא פוגש את אביו במ

למען האמת, רציתי לקרוא לפוסט הזה יותר מ-99 אחוזי פסימיות ופחות מאחוז אופטימיות. אני נאבקת בעצמי. אני נחושה להישאר הפעם אופטימית. ואני שונאת את המילה איכותי. כל קטלוג חנות שנשלח אליכם הביתה או נתחב לעיתון של יום שישי מבטיח לכם שמחבת שתעלה לכם רק 29.99 שקלים היא איכותית. איכותי? יש לי טראומת איכות מכל מיני גברים. יש לי טראומת איכות עצמית שלא מומשה. אם עוד פעם אשמע את המילה הזאת ונרדפותיה לגבי הביצית הנחוצה לי – טובה, צעירה, לא פגומה, משובחת, בריאה, שלמה ולא מתפרקת – אשבור קיר, או את העצמות של האדם שיגיד לי את זה. "את בת 46. אין לך סיכוי להרות מביצית שלך. בגיל כזה הביצית לא טובה. זקנה. עם כל הזיהומים המודרניים, זה עוד הולך ונהרס", אמר לי אתמול בערב הרופא החדש. איש חביב, ארצי ומעשי למדי. בדיוק מה שחיפשתי. "את הרי לא רוצה שאשקר לך, נכון? אין כזה דבר הריון בגיל כזה, סטטיסטית. מה אני אגיד אם יבואו וישאלו אותי למה טיפלתי בך בכל זאת?". אני יודעת יפה מאד. אמי הרתה בגיל 40. טבעי. אני יודעת שזה לא קורה כמעט ומה שאנחנו שומעים עליו בגיל מבוגר הוא נדיר עד מאד, או מתרומת ביצית.