יומן פריון

איזון נפשי הוא איזון של הכימיה והביולוגיה שלי. אני רוצה לבכות בקלות ואני לא יודעת אם הייתי בוכה עד כדי כך במצב כימי-ביולוגי מאוזן. כשאוכל להרשות לעצמי את המותרות של בזבוז אנרגיה על קללות למדינת ישראל ולקופות החולים שיכולות להכניס לכיס הקטן שלהן את כל קרטלי הסמים גם יחד, אקלל אותן על חצי שנה לפחות מחיי שבוזבזה על האלטרוקסין הארור והמורעל הזה. נכון להיום, הטיפולים נעצרים לחודשים הקרובים, מבלי שהצלחתי לרזות אף לא קילו אחד למרות קריעת התחת שלי, ולא אדע גם אם הכישלון הראשון שלי להרות נבע מגופי או מהתרופה המרעילה והמכשילה שקיבלתי. בית החולים שבו עבדה אמי, היה מגרש המשחקים שלי כילדה. החומרים הרפואיים, מתקני הבריאות והכלים של הרופאים היו סביבת הילדות שלי, חומרי היצירה, עם מקלות לבדיקת הגרון, צמר גפן, בקבוקים וגלולות צבעוניות של אנטיביוטיקה. רק מי שגדל בבית של איש רפואה מכיר את הריח הכבד שעולה מהתיק השחור שלו. אני מכירה ומוקירה רופאים לפני ולפנים, והרפואה הזאת מסבה לי כל כך הרבה נזק, צער וכאב השנה. אני מקווה שזה הסוף. אני מקווה שזה יסתדר מהר מאד, ואז אוכל להמשיך בחיים שלי. אני לא מוכנה יו

חלמתי על אמא שלי סוף סוף. המון זמן היא סירבה לבוא אליי. חלמתי שהייתי צריכה להגיע למקום מסוים, אני לא זוכרת לאן, וביקשתי ממנה לקחת אותי לשם. היא לא יכלה, למרות שראיתי שהתלבטה, כי אולי רצתה בכל זאת. אבל במקום זאת, הוציאה ארנק ונתנה לי ארבעה מטבעות, שניים מכסף ושניים מזהב, כדי שאוכל להגיע לאן שרציתי   להגיע. והתעוררתי. אולי היא בכל זאת עוזרת לי?

אני רוצה שמישהו יגיד לי מה יהיה. אפילו אלוהים, שידבר אליי קצת. הנה, אני פה. דבר אליי. אני לא רוצה לגשש יותר דרך הימים. אני רוצה שמישהו מוסמך יגיד לי שיקרה כך וכך, והסוף יהיה טוב. או אפילו רע, אבל שאני כבר אדע, לעזאזל. שאני אפסיק לנחש מה יהיה בסופי ומה אצליח לעשות. אני לא יודעת כלום עכשיו, אני לא רוצה לדעת כלום, אני היסטרית מרוב תסכול ופחד. אני רוצה שמישהו יגיד לי שזה לא ייגמר בבכי, כי כרגע, כבר כמה חודשים אני ילדה קטנה שלא יכולה עדיין להיות אמא. אני מרגישה כמו ילדה, אני מגיבה כמו ילדה, אני מדברת כמו ילדה, ואני צריכה למצות את הילדות החוזרת הזאת עד תומה, אני יודעת אלוהים, אני יודעת. עד שיבוא היום שבו אצליח להניח לילדה המבוהלת להישאר שם, רגועה ובטוחה יותר, כי אני כבר לא שם, אני לא יכולה להישאר שם, אני חייבת לגדול כבר. אני צריכה לגדל ילדים משלי, ולא רק אותה. ולא אף אחד אחר. רק אותי, ומייד אחר כך את הילדים שלי. אלוהים, אני כבר כל כך רוצה את הילדים שלי, אני מתפוצצת כבר מלחכות להם. אני כבר לא יודעת מה עוד לעשות – אם לחכות בסבלנות, או לרוץ מהר ולעבוד עוד יותר קשה, אתה מבין? אני יודעת שאני ל

ההבדל שבין לרצות למות לבין לרצות לחיות הוא הקו שעליו אני עומדת, ומשם אני רואה רק מה שיש מאחוריי ולא מלפניי. זה המקום שבו אני בטוחה שטרם הגעתי לתחתית, משום שאני מרחפת בחלל התהום, בכוונה תחילה, ושואפת לכך שאתרסק סוף סוף, לגמרי בפישוט אברים מנותצים, מבלי לטעות ולדמיין שנותר בי סימן חיים זעיר כלשהו, וזה חיוני עד מאד, כדי שאבין שהכל מתפרק כעת לגמרי, ואני חייבת להתחיל לבנות את עצמי מחדש, או למות, כך או אחרת. זה הזמן שלי, הזמן היחיד שלי, להיכתש בפראות, ללא חוק וסדר, כדי שהכל יהיה ברור יותר ואף אחד לא יוכל לומר לי בעדינות ובאכפתיות: אבל תראי, חומד, יש לך אותך, הכל בסדר, שימי את כל הכאבים והייאוש בצד, אל תקחי אותם בכלל בחשבון, הרי את לא לבד. כשאומרים לי שאני לא לבד, שאני שווה הכל וכל כך הרבה, אני מבינה במקום כלשהו במעטפת שלי, לא בליבה. אבל אני שואלת, בהתחלה רק בלב, ועכשיו אני גם מעזה להתריס: אז אם זה ככה, איך זה שאני באמת עדיין לבד? כשאומרים לי שיש נסיבות שמונעות כל מיני דברים, אני תוהה למה הנסיבות לא מפריעות לי ועוצרות אותי, כמו שהן מונעות מכולם. זה נשמע כמו בוקר נורא למדי למי שלא רגיל לד