יומן פריון

איזון נפשי הוא איזון של הכימיה והביולוגיה שלי. אני רוצה לבכות בקלות ואני לא יודעת אם הייתי בוכה עד כדי כך במצב כימי-ביולוגי מאוזן. כשאוכל להרשות לעצמי את המותרות של בזבוז אנרגיה על קללות למדינת ישראל ולקופות החולים שיכולות להכניס לכיס הקטן שלהן את כל קרטלי הסמים גם יחד, אקלל אותן על חצי שנה לפחות מחיי שבוזבזה על האלטרוקסין הארור והמורעל הזה. נכון להיום, הטיפולים נעצרים לחודשים הקרובים, מבלי שהצלחתי לרזות אף לא קילו אחד למרות קריעת התחת שלי, ולא אדע גם אם הכישלון הראשון שלי להרות נבע מגופי או מהתרופה המרעילה והמכשילה שקיבלתי. בית החולים שבו עבדה אמי, היה מגרש המשחקים שלי כילדה. החומרים הרפואיים, מתקני הבריאות והכלים של הרופאים היו סביבת הילדות שלי, חומרי היצירה, עם מקלות לבדיקת הגרון, צמר גפן, בקבוקים וגלולות צבעוניות של אנטיביוטיקה. רק מי שגדל בבית של איש רפואה מכיר את הריח הכבד שעולה מהתיק השחור שלו. אני מכירה ומוקירה רופאים לפני ולפנים, והרפואה הזאת מסבה לי כל כך הרבה נזק, צער וכאב השנה. אני מקווה שזה הסוף. אני מקווה שזה יסתדר מהר מאד, ואז אוכל להמשיך בחיים שלי. אני לא מוכנה יו

חלמתי על אמא שלי סוף סוף. המון זמן היא סירבה לבוא אליי. חלמתי שהייתי צריכה להגיע למקום מסוים, אני לא זוכרת לאן, וביקשתי ממנה לקחת אותי לשם. היא לא יכלה, למרות שראיתי שהתלבטה, כי אולי רצתה בכל זאת. אבל במקום זאת, הוציאה ארנק ונתנה לי ארבעה מטבעות, שניים מכסף ושניים מזהב, כדי שאוכל להגיע לאן שרציתי   להגיע. והתעוררתי. אולי היא בכל זאת עוזרת לי?

אני רוצה שמישהו יגיד לי מה יהיה. אפילו אלוהים, שידבר אליי קצת. הנה, אני פה. דבר אליי. אני לא רוצה לגשש יותר דרך הימים. אני רוצה שמישהו מוסמך יגיד לי שיקרה כך וכך, והסוף יהיה טוב. או אפילו רע, אבל שאני כבר אדע, לעזאזל. שאני אפסיק לנחש מה יהיה בסופי ומה אצליח לעשות. אני לא יודעת כלום עכשיו, אני לא רוצה לדעת כלום, אני היסטרית מרוב תסכול ופחד. אני רוצה שמישהו יגיד לי שזה לא ייגמר בבכי, כי כרגע, כבר כמה חודשים אני ילדה קטנה שלא יכולה עדיין להיות אמא. אני מרגישה כמו ילדה, אני מגיבה כמו ילדה, אני מדברת כמו ילדה, ואני צריכה למצות את הילדות החוזרת הזאת עד תומה, אני יודעת אלוהים, אני יודעת. עד שיבוא היום שבו אצליח להניח לילדה המבוהלת להישאר שם, רגועה ובטוחה יותר, כי אני כבר לא שם, אני לא יכולה להישאר שם, אני חייבת לגדול כבר. אני צריכה לגדל ילדים משלי, ולא רק אותה. ולא אף אחד אחר. רק אותי, ומייד אחר כך את הילדים שלי. אלוהים, אני כבר כל כך רוצה את הילדים שלי, אני מתפוצצת כבר מלחכות להם. אני כבר לא יודעת מה עוד לעשות – אם לחכות בסבלנות, או לרוץ מהר ולעבוד עוד יותר קשה, אתה מבין? אני יודעת שאני ל

ההבדל שבין לרצות למות לבין לרצות לחיות הוא הקו שעליו אני עומדת, ומשם אני רואה רק מה שיש מאחוריי ולא מלפניי. זה המקום שבו אני בטוחה שטרם הגעתי לתחתית, משום שאני מרחפת בחלל התהום, בכוונה תחילה, ושואפת לכך שאתרסק סוף סוף, לגמרי בפישוט אברים מנותצים, מבלי לטעות ולדמיין שנותר בי סימן חיים זעיר כלשהו, וזה חיוני עד מאד, כדי שאבין שהכל מתפרק כעת לגמרי, ואני חייבת להתחיל לבנות את עצמי מחדש, או למות, כך או אחרת. זה הזמן שלי, הזמן היחיד שלי, להיכתש בפראות, ללא חוק וסדר, כדי שהכל יהיה ברור יותר ואף אחד לא יוכל לומר לי בעדינות ובאכפתיות: אבל תראי, חומד, יש לך אותך, הכל בסדר, שימי את כל הכאבים והייאוש בצד, אל תקחי אותם בכלל בחשבון, הרי את לא לבד. כשאומרים לי שאני לא לבד, שאני שווה הכל וכל כך הרבה, אני מבינה במקום כלשהו במעטפת שלי, לא בליבה. אבל אני שואלת, בהתחלה רק בלב, ועכשיו אני גם מעזה להתריס: אז אם זה ככה, איך זה שאני באמת עדיין לבד? כשאומרים לי שיש נסיבות שמונעות כל מיני דברים, אני תוהה למה הנסיבות לא מפריעות לי ועוצרות אותי, כמו שהן מונעות מכולם. זה נשמע כמו בוקר נורא למדי למי שלא רגיל לד

אני לא יודעת לריב עם אף אחד, חוץ מאשר עם עצמי. מהבית, מקטנותי, אני לא יודעת לריב וזה נובע קודם כל מכך שילדות קטנות לא אמורות לריב עם אמא שלהן. ילדות הן לא האויב של אמא, והן לא אמורות לגונן על נפשן ועל חייהן מפניה. באותה נשימה, אמא אינה אויב של בנותיה, וכל הנצחת חזית כזאת היא חולנית. לצערי, למרות ההבנה, הידיעה והתובנה, זה נשאר עד היום, דפוס התנגשות המעצמות, מלחמת ההישרדות הזאת. עד לאחרונה נלחמתי מלחמות חורמה בבני אדם, אבל מעטות. או שפשוט נסוגותי וויתרתי על מה שהיה לי חשוב לומר או להציל. הבעיה הייתה, שאם אני כבר רבה, אני דורסת עד דק, נכנסת בחיבורים ומועכת בעקב את מה שנשאר. אבל כבר שנים אני לא עושה את זה, לא הורגת או מנסה להרוג. עד השבוע. השבוע עשיתי את זה שוב ושנאתי את עצמי. אני לא אוהבת להרוג אף אחד, והשבוע פגעתי בו כל כך. ברגע שבו הבנתי את זה, כמה פוגענית הייתי, הבנתי גם למה אמר לי לסלוח לה אחת ולתמיד, אחרת כלום לא יקרה לי. הייתי בטוחה שהצלחתי להתגבר על זה אבל טרם.   טרם שחררתי אותה מלבי. טרם השארתי אותה בקברה, מאחור. אבל אני מתחילה בכך שאני מודה שאני עדיין נלחמת בה, כמו ילדה קטנ

הדפנות גמישות יותר, אתה יודע? אני מרגישה אותן נמתחות בהקלה, מתכוננות לתפקידן. אני לא רואה יותר קירות, לא מניחה יותר לבנים של חומה, לא מציבה גדרות וסייגים, לא נוקטת חרמות ואולטימטומים, לא ייקוב הדין את ההר, ולא מטפחת היסטריה של מנוסה מגורל אכזר. לא שהן גומי פשטני ונדוש. אתה תזהה אותן, מניסיונך. הן יותר כמו חומר פלא כזה, לא דביק, שקוף למחצה, הג'ל שביני לבין החוץ, בדיוק כמו שאמרת למישהו: חומר מקשר. מכין אותי חלקה לצבע החדש, יוצר מצע חדש ומבטיח, מיועד לנסים ונפלאות. זה מה שלא היה לי לפני ארבעה חודשים, כשהתחלתי את הטיפולים. חסר לי החומר המקשר הזה, ההחלטה להרות באמת, ולא רק לנצח את הרופאים שלי ואת חוסר אמונם. רחם ולא אגו. אני לא נס רפואי, אני לא שייכת לקטגוריה עליונה. אני בסך הכל אישה שרוצה להרות ברחמה, מביצית שלה ומאב כלשהו, שבו אבחר, כמו כל אישה שיש לה הזכות לבחור את אבי ילדה, גם אם יהיה תורם זרע, כמו אבי ילדיי. ואין שום סיבה שלא אהרה, כי גופי תקין. גופי הוא בדיוק מה שעשיתי בו, לטוב ולרע, והוא יפה וטוב בעיניי להיות אישה ואם. לא ימנעו ממני אמהות לא משקלי, לא גילי, לא הלוזריות הפיננס

אני רוצה ילדים? אני בטוחה שאני רוצה להיות אמא? לכמה זמן כבר לא הייתי בטוחה שזאת עדיין משאת נפשי. אין כמו תהפוכות החודשיים האחרונים כדי לחדד לי את הרחם שלי כמו תער, בכל מהומת האלוהים הזאת. התאהבתי בעצמי, באה ויוצאת עם גברים כאוות נפשי, מתאהבת בהם בקלות, כולל כל הקשיים שלהם שאני לוקחת לתוך חיי ושוכחת מעצמי. הכל בסימן אהבה גדולה מאד. הכל בסימן נתינה ומעט מאד קבלה. הכל בסימן כאב גדול מאד של מחסור. אני באה חשבון עם עצמי על החודשיים האחרונים שהיו משופעים כל טוב מכל הבחינות, חוץ מאשר מה שהייתי צריכה לעשות כדי לקדם את עצמי להריון. הגוף שלי שבת וקרס מתפקוד יום-יומי, ולתמהוני דווקא הייתי יפה מתמיד. פציעות ספורט השביתו אותי מפעילות מסודרת, חוץ מסקס כמובן. שום דבר לא עוצר סקס, מלבד הלב שלי, כך התברר לי. לילות אהבים ואינטימיות חמה ופשוטה החליפו סדר יום שהייתי אמורה להקדיש לארגון חיי. בלגנתי את ימיי כדי לא למות מבלי להתאהב לפחות פעם אחת. סדקתי את הלב מכל הכיוונים בלהבי הטוטליות שלי. הפסקתי לאכול נכון, ועם זאת אני ממשיכה לרזות, לאט ובמתינות, מעשה פלאים. לא יום ולא לילה. לא חוץ ולא פנים. כאוס מתוק.