יומן פריון

ויתרתי. ויתרתי על עצמי, ויתרתי לעצמי, ויתרתי על ילדים. בשבועות האחרונים הילדים שלי היטשטשו והלכו לנגד עיניי והפכו אקוורלים מעודנים ואנינים מדי. הלכתי בענן של נתזי ילדים מושפרצים בכל פסיעה שלי, מתפזרים לכל עבר ואני לא מצליחה ללכוד אותם ולאחד אותם שוב לתינוקות, להצמיד אותם לשדיי כדי לינוק ממני, לבכות ולהירגע בחיקי. הם הלכו. עזבו אותי ואני אותם. לא הצלחתי למצוא בכתמים השקפקפים את עצמי, לא אמא, לא אישה, לא לוחמת ולא מטפלת, לא מודאגת ולא מי שדואגים לה וחרדים לשלומה. לא חזקה ולא חלשה. הפכתי לחיה בכל מובן שהוא. הפכתי לגוף ללא נפש. לא ידעתי איפה אני ומה אני עושה. תקופת טמטום החושים בכל מובן שהוא, שבה ראיתי רק רסיסים מעצמי וכל הזמן ידעתי שאני חייבת לאחות, אבל עוד לא, יש עוד חלקים שטרם התנפצו למכיתות ולשברי שברים הכי קטנים. טרם באה העת. אני זוכרת כמה הייתי מרותקת כל חיי לתמונות של נקבות בעלי חיים בזמן הזדווגות, מפושקות או כורעות רועדות במבט מבויש או תמה או לא מבין מי תקף אותן, מה השתלט עליהן ודרש מהן לא להיות יותר מה שהכירו מעצמן, אלא להיבעל בכוחניות על ידי זכר, לא גבר,