יומן פריון

מאת: איילת מיטש אישה קמה לבוקר שהוא רק של עצמה, לא בטוח שהיא יכולה לקום לבוקר שלוחץ אותה עוד ועוד למטה, או למקום אחר. אדם לא מוותר על ילד ככה סתם. ילד לא מוותר ככה סתם על הוריו. בכל בוקר קמים אנשים שלהם יש, ובכל בוקר קמים אנשים שלהם אין. כעת זהו בוקר שבו אני רוצה משהו שטוענים שהוא לא תלוי רק בי, ואני טוענת שכן. אני מחטטת כעת במדמנה שבתוכה מתבכיינים כל אלה שמשלמים מחיר על החלטות שגויות שלהם, או חוסר בשלות, או מנסים בדוחק להמתיק את הדין, או לתרץ ולתרץ ולתרץ. לעומתי יש כאלה שזה בא להם בהפתעה, או בניגוד לרצונם, והם בתוך גיהינום כשאני רוצה כל כך להיכנס לגן עדן. הייתי בטוחה שעשיתי כל מה שיכולתי לעשות. היום כבר לא. הייתי בטוחה שאני מוכנה ובשלה לשינוי. עכשיו אני עדיין ילדה. אני יודעת רק דבר אחד: גם רחם ריק יכול לצעוק כמו אדם שיודע שהוא מוצא להורג. כאבי הפנטום של הילדים שלא הריתי. האובססיה להחזיר הביתה ילדים של אחרים. אני מבינה כעת מהי נחמת שוטים, ונכון לעכשיו אני מכה כל הזמן על חטא. תינוק מתנגש בתינוק בהזיות שלי. תינוקות פועים כמו גורים מושלמים לעומתי: את לא אמ

השחלות שלי צורחות ואני לא מצליחה להקשיב להן יותר. הכל נפסק, הכל נגמר, הכל הולך בדרך שבה אני לא רוצה ללכת אבל אני נגררת אליה בוכה ושותקת, ורק הגוף צורח ואני לא מבינה מה קורה. אני לא מוצאת יותר מילים. נגמר לי הכל. איזה חיים אני יכולה לתת אם אני לא יכולה לתת חיים נאותים אפילו לעצמי? התסכול האכזרי מכל: אני לא יודעת איך להמשיך כשרק אני יכולה וצריכה לדעת איך. בשביל מה זה טוב? איך ייתכן שכל כך הרבה מביאים ילדים לעולם מבלי לדעת בכלל למה ומה לעשות בהם, כשמי שרוצה ילדים לא מצליח לעשות זאת דווקא כשהוא מגיע לרגע שבו הוא מבין שהוא מוכן סוף סוף? איזה מין טבע זה? איזו מין שיטה זאת לנהל עולם ולברוא אדם? איך אתה עוד קורא לעצמך אלוהים, בן זונה? מה אני עושה עם הבור הזה? למה אני לא יכולה לדעת מה יהיה ואיך להגיע לשם? למה אני לא יכולה לגעת עדיין בתוך הפצע הזה? נמאס לי מדברים נסתרים, נמאס לי מסודות, נמאס לי מזה שרק אלוהים יודע ואני לא יודעת יותר שום דבר. נמאס.