יומן פריון

1. נושמת לרווחה. אני עוד אהיה בהריון. 2. בפעם הבאה, אני לא עושה יותר חשבונות וממשיכה לחיות. 3. יש פחדים ויש אותך. תחליטי.

כבר ביום השלישי "זה" קרם עור וגידים ולבש דמות של פחד. הפחד עצמו לבש דמות כימרה בעלת שני ראשים עיקריים שמהם החלו לנבוט נוספים. בבחינת: אם את כבר פוחדת, שחררי בהזדמנות זאת את כל השדים. הווסת איחרה, מה שאומר אחד מהשניים: נכנסתי להריון מסטוץ מלא תשוקה שבו שכחתי את עצמי, מה שבאמת חורג כבר מקטגוריית הנס, או שהגוף שלי מתחיל להמרות את פי, לכפור במצוותי ולהיכנע לגילו, הגוף שלי בוחר במקומי לאחוז ברסן השלטון שלו עליי. מרוב צימאון לדם שבוע שלם סירבתי לכל גבר שרצה בי. הלכתי והתבצרתי בציפייה שלי, בחרדה המתגברת ולבסוף בהיסטריה. החודש אין לי וסת. טרם. בשבילי זה גזר דין. אין בי הכוח להיכנס לבד באמ-אמא של הפחדים שלי. אין לי הפעם. בגלל זה חיפשתי. אין לי אומץ לעשות זאת בעצמי. אתמול התחוור לי שזאת כנראה תופעה שקשורה לראשי החץ ההורמונליים שהזרקתי לעצמי. הגוף שלי כבר לא מוכר לי. אני יודעת שאפשר לטפל בזה, אבל הסכנה, והחשש, והפחד שמא, והשיבוש הנורא הזה, הסטייה הפראית הזאת ממסלול התכניות שלי מחייבים אותי להכיר בשולט האמיתי. אני פוחדת. אני פוחדת. אני כל כך כל כך פוחדת שלעולם כבר לא אוכל. שאשאר

ביום שבו עשיתי את בדיקת הדם לדעת אם אני בהריון, קיבלתי וסת והלכתי לגזור את השיער. יותר מזה לא יכולתי להרשות לעצמי. יש פגיעה בגוף שאת חייבת לעשות בזמן שאת מתאבלת על תינוק שנהרה רק בלבך. גזרתי הכי קצר שיכולתי, וצילמתי אותי לפרופיל, נפוחה מבכי. זאת התמונה שאני משאירה לעצמי. עד ש. אתמול, הלכתי סוף סוף ליועצת של קופת חולים שתומכת במי שעובר טיפולי פוריות. היא שרטטה לי את גזע המוח שמוקף במוח החדש, וסיפרה לי מחדש על תפקידיו של הגזע הקדמון הזה, שאיננו יכולים להתערב בשיקוליו ובפקודות שהוא נותן למערכות האוטונומיות בגוף, ושהאדם חייב להניח לגוף לעשות את שלו. יש דברים שאינם בשליטתך, לא משנה כמה את רוצה. מאד מאד רוצה. מאד מאד יכולה, חכמה, מוצלחת ויפה. יש דברים שאת לא יכולה לעשות, מריה. זה מה שאני עדיין צריכה ללמוד: להיאסף בפינתי, לתת לגוף את הכבוד המגיע לו, ולקבל את השליטה שלו באהבה. תקצר היריעה מלפרט את שיעורי השליטה שאני מקבלת בתקופה האחרונה. תקצר עד מאד. אין כמו המקום הזה שאני יושבת בו כדי ללמד אותי על עצמי ועל השליטה בגופי ובחיי. שלוש מילים את צריכה ללמוד, היא אומרת לי: מרתון, ענווה, פינוק. א

אני שרועה כעת, סרוחה אפילו, על הישורת האחרונה של העצב הגדול שלי. אני לא יכולה להיגמל מהלקאה עצמית מסוימת, שנמשכת עד הנקודה שבה אפילו לי נמאס מזה: אם היה ככה, ואם היה ככה, ומה הייתי עושה אילו, ולמה זה לא אחרת, אולי צריך בכל זאת, ולוותר, או להתעקש. וחלאס. אי אפשר יותר. כל מה שאני יודעת הוא שנכנסתי, ביודעין, ברצון, למנהרה ארוכה שיש לה רק פתח כניסה ופתח יציאה. ולא תוכנן בה אפילו פתח מילוט אחד לתבוסתנים. למען האמת, אני תיכננתי את המנהרה הנהדרת הזאת. יש בה אור. לכיוון הברור הזה היא נבנתה, עם הרבה אור בסופה. כעת אני רק נותנת לאנטיביוטיקה להשבית בי את השגרה, רק לפרק הזמן שבו יימאס לי למות בעודי בחיים. אני יודעת שאקום, והעצב בי יהיה עמוק יותר, אבל אני מבטיחה שלא יראו את זה, רק אני. יש לי עצב שייגמר בשמחה. דברים טובים קורים לאישה שמאמינה בחיים. הפלא שב לחיי, וייתן לי כוח לברוא פלאים נוספים. אני כבר לא צריכה יותר להתנחם רק בעצמי. יש לי כעת עם מי לדבר. יש לי מי ששומע. יש לי מי שרוצה להישאר אתי. יש מי שחוזר אליי והוא ראוי לי, ואני ראויה לו. האירוניה של זאוס נפלאה מבינתי, אבל אני מקבלת אותה ב

אני רוצה לוותר על הכל ולמות לי בתוך השמיכה. לא למות ממש, רק בכאילו, רק כמה שאפשר מבלי להיקבר סופית, רק מעיני העולם. כל מה שאני מבקשת לא בא לי או בא לי בצורה תמוהה. כל מה שביקשתי לי עד היום או שאינו מתגשם או שמתגשם בדרך הכי עקומה. מה שאני רוצה הכי הרבה לא קורה, ואולי רק עדיין. אולי זה מחכה לי מעבר לפינה. אני יודעת שכל הבעירה הזאת בגוף היא הבעירה של הנשמה שנאכלת לאטה ואינה מותירה לי תקווה. אני לא יכולה יותר. אני לא חזקה יותר. לא היום ואולי אף פעם. היום אני לא יכולה יותר לשאת את הכאב ואת הבדידות, ואת הרמייה ואת האשליה העצמית הזאת שיהיה בסדר. לא יהיה בסדר. אין לי כוח יותר. אני פוחדת כל כך ולא פוחדת יותר בכלל. אני לא יודעת כלום, וככה זה צריך להיות. אחכה לבוקר. מותר לי ליפול. מותר לי ליפול!!!

היום מתחיל חודש חגיגות יום ההולדת שלי. זה מנהג ישן שלי שכבר שנים לא התחשק לי לקיים. תמיד הייתי אישה שמחה מאד, גם כשהייתי עצובה, וכל יום מצאתי לי סיבה לחגוג. חודש שלם עד יום הולדתי ב-30 ביוני. אבל אני מותשת מאד כעת. אולי בגלל ליל אהבים ענוג שפיצה אותי על כל כך הרבה ימים ולילות אכזבה. אולי בגלל התקווה הכבדה שדברים יזוזו בכל זאת בעולמי. חיוני לקוות, אבל כל כך זה מייגע. אולי בגלל הייאוש שזחל אליי קצת היום כשראיתי כמה דורשים בבנק הזרע החדש שנרשמתי אליו. אבל ככה דורשים בכל מקום. אני משנה כיוון בבחירת האבא, והמשמעויות הכלכליות נוחתות עליי ומקריסות אותי. אני לא רוצה לחשוב בכלל על הליך תרומת הביצית. עשרת אלפים יורו. אני לא מעכלת את זה. אני חייבת לחשוב על כל המשמעויות האלה. לא מתחרטת, אבל רועדת הרבה יותר. אין ספור ההסתברויות מעיקות עליי הערב. כל מה שיכול לקרות, כל מה שעלול להשתבש. כל האושר שעשוי לפרוץ בעוד שנה, נניח. יש לי את העבודה שלי, יש לי את כל הכוח בעולם להתפרנס, ואיך שאני לא מסתכלת על זה, התחשיב הכלכלי עדיין יוצא זול יותר בדרך שבה אני הולכת. אבל נבהלתי כל כך היום כשהבנתי מה מצפה לי ה