יומן פריון

אני לא יודעת לריב עם אף אחד, חוץ מאשר עם עצמי. מהבית, מקטנותי, אני לא יודעת לריב וזה נובע קודם כל מכך שילדות קטנות לא אמורות לריב עם אמא שלהן. ילדות הן לא האויב של אמא, והן לא אמורות לגונן על נפשן ועל חייהן מפניה. באותה נשימה, אמא אינה אויב של בנותיה, וכל הנצחת חזית כזאת היא חולנית. לצערי, למרות ההבנה, הידיעה והתובנה, זה נשאר עד היום, דפוס התנגשות המעצמות, מלחמת ההישרדות הזאת. עד לאחרונה נלחמתי מלחמות חורמה בבני אדם, אבל מעטות. או שפשוט נסוגותי וויתרתי על מה שהיה לי חשוב לומר או להציל. הבעיה הייתה, שאם אני כבר רבה, אני דורסת עד דק, נכנסת בחיבורים ומועכת בעקב את מה שנשאר. אבל כבר שנים אני לא עושה את זה, לא הורגת או מנסה להרוג. עד השבוע. השבוע עשיתי את זה שוב ושנאתי את עצמי. אני לא אוהבת להרוג אף אחד, והשבוע פגעתי בו כל כך. ברגע שבו הבנתי את זה, כמה פוגענית הייתי, הבנתי גם למה אמר לי לסלוח לה אחת ולתמיד, אחרת כלום לא יקרה לי. הייתי בטוחה שהצלחתי להתגבר על זה אבל טרם.   טרם שחררתי אותה מלבי. טרם השארתי אותה בקברה, מאחור. אבל אני מתחילה בכך שאני מודה שאני עדיין נלחמת בה, כמו ילדה קטנ

הדפנות גמישות יותר, אתה יודע? אני מרגישה אותן נמתחות בהקלה, מתכוננות לתפקידן. אני לא רואה יותר קירות, לא מניחה יותר לבנים של חומה, לא מציבה גדרות וסייגים, לא נוקטת חרמות ואולטימטומים, לא ייקוב הדין את ההר, ולא מטפחת היסטריה של מנוסה מגורל אכזר. לא שהן גומי פשטני ונדוש. אתה תזהה אותן, מניסיונך. הן יותר כמו חומר פלא כזה, לא דביק, שקוף למחצה, הג'ל שביני לבין החוץ, בדיוק כמו שאמרת למישהו: חומר מקשר. מכין אותי חלקה לצבע החדש, יוצר מצע חדש ומבטיח, מיועד לנסים ונפלאות. זה מה שלא היה לי לפני ארבעה חודשים, כשהתחלתי את הטיפולים. חסר לי החומר המקשר הזה, ההחלטה להרות באמת, ולא רק לנצח את הרופאים שלי ואת חוסר אמונם. רחם ולא אגו. אני לא נס רפואי, אני לא שייכת לקטגוריה עליונה. אני בסך הכל אישה שרוצה להרות ברחמה, מביצית שלה ומאב כלשהו, שבו אבחר, כמו כל אישה שיש לה הזכות לבחור את אבי ילדה, גם אם יהיה תורם זרע, כמו אבי ילדיי. ואין שום סיבה שלא אהרה, כי גופי תקין. גופי הוא בדיוק מה שעשיתי בו, לטוב ולרע, והוא יפה וטוב בעיניי להיות אישה ואם. לא ימנעו ממני אמהות לא משקלי, לא גילי, לא הלוזריות הפיננס

אני רוצה ילדים? אני בטוחה שאני רוצה להיות אמא? לכמה זמן כבר לא הייתי בטוחה שזאת עדיין משאת נפשי. אין כמו תהפוכות החודשיים האחרונים כדי לחדד לי את הרחם שלי כמו תער, בכל מהומת האלוהים הזאת. התאהבתי בעצמי, באה ויוצאת עם גברים כאוות נפשי, מתאהבת בהם בקלות, כולל כל הקשיים שלהם שאני לוקחת לתוך חיי ושוכחת מעצמי. הכל בסימן אהבה גדולה מאד. הכל בסימן נתינה ומעט מאד קבלה. הכל בסימן כאב גדול מאד של מחסור. אני באה חשבון עם עצמי על החודשיים האחרונים שהיו משופעים כל טוב מכל הבחינות, חוץ מאשר מה שהייתי צריכה לעשות כדי לקדם את עצמי להריון. הגוף שלי שבת וקרס מתפקוד יום-יומי, ולתמהוני דווקא הייתי יפה מתמיד. פציעות ספורט השביתו אותי מפעילות מסודרת, חוץ מסקס כמובן. שום דבר לא עוצר סקס, מלבד הלב שלי, כך התברר לי. לילות אהבים ואינטימיות חמה ופשוטה החליפו סדר יום שהייתי אמורה להקדיש לארגון חיי. בלגנתי את ימיי כדי לא למות מבלי להתאהב לפחות פעם אחת. סדקתי את הלב מכל הכיוונים בלהבי הטוטליות שלי. הפסקתי לאכול נכון, ועם זאת אני ממשיכה לרזות, לאט ובמתינות, מעשה פלאים. לא יום ולא לילה. לא חוץ ולא פנים. כאוס מתוק.