יומן פריון

אתמול, כשקניתי עוד כמה דברים מיותרים שאני לא צריכה, הבנתי כמה יגון אני מטביעה בכרטיס האשראי שלי, כי אני לא מכורה יותר לדבר, בטח לא לאכילה. זה נשמע תמוה ולא נורמלי לדבר על תינוק שלא היה קיים מלכתחילה. אבל לא נורמלי גם להתעלם מכך שהוא חי, אם לא ברחמי, לפחות בלבי, לפחות לשבועיים. ואיננו. ההפריה הייתה שרירה וקיימת, גם אם לא בגופי. זאת התחושה שאני רוצה לשמר עד שזה יקרה גם במציאות שנתפסת גם בחושים המקובלים יותר, הגשמיים. לפעמים, רק לרגע קט, אני פוחדת שאם אוותר על המציאות המדומה הזאת, אם אתרגל לריק, הוא ישתלט גם על היום יום שלי ואוותר על המאמץ והעמל. היום ברור לי כמה קל להסתגל לשגרה ללא כאב, ללא מתח, ללא פחד. כמה קל להרים ידיים ולפנות לתשובות אחרות. אני עדיין נחושה בדעתי שאדע מתי יהיה הרגע הנכון להרים ידיים ולנסות תרומת ביצית, או אימוץ. אבל היום אני עדיין מרגישה רק את העוצמה הנחרצת ולא מרימה ידיים. האובדן לימד אותי בדיוק מה אני צריכה. הכישלון לימד אותי מה אני רוצה באמת. הכעס לימד אותי ממה אנשים פוחדים. הפחד לימד אותי להתאמץ להבין ולא לעצור. אני מעזה כעת לגעת בפצע הטרי הזה. עכשיו הוא יכול לה

פעם, סיפרה לי חברה שאמה, שהייתה חולה מאד, הייתה עוצרת במשתלה בכל פעם שחזרה מטיפול. היא קנתה שתילים ועבדה בגינה. העבודה והמעקב אחר הצמיחה עזרו לה. אתמול בבוקר, השחר של היום החדש, זרעתי זרעים של צמחי תבלין בשלושה מכלי פלסטיק פשוטים ותכליתיים, והנחתי אותם ליד אדנית התבלינים המאולתרת שלי. גינת הפרופורציות הקטנה שלי. משם הכל מתחיל.

בשעות הבוקר הייתי שקטה מאד. קשה לי לא להיות ידידותית אז הסברתי בקצרה לאנשים והתכנסתי בתוכי לזמן הנחוץ לי לעכל ולשחרר. בצהריים, כבר בדרך הביתה ידעתי מה לעשות. התעשתי ובניתי תכנית פעולה. בערב, כשישבתי מול דובון אכפת לי שלי במשרדו במרפאה, אמרתי לו בדחילו ורחימו: "אני יודעת שאתה עסוק, אבל בבקשה תקשיב לי כמה דקות, ואני מבטיחה לך שההכרעה אחר כך תהיה קצרה". הוא הסכים, למרות שהוא בטוח עדיין שאני עיוורת מלהכיר בעובדה המוכחת, לשיטתו, שאין הריונות בגילי מהביצית שלי. לא הייתה לי ברירה אלא לספר לו קצת עליי, מאיפה באתי, איך גדלתי, מה הצלחתי לעשות לבד בעשר השנים האחרונות, איך בגלל המחלה שלי שמנתי מאד וכבר רזיתי 60 קילו לבדי, שיבין מה הרקע לכך שקשה לי לוותר על עצמי, ואיך האנרגיה הבולדוזרית שלי שמתחדשת כל הזמן עלולה להיראות בטעות כמו אופוריה שלא מכירה במציאות. שיבין שהאמונה והאופטימיות שלי הן אלה שמניעות אותי בחיים. אמרתי לו שאני מציעה לו את העסקה הבאה: עכשיו, כשאני יודעת בדיוק במה זה כרוך, למדתי את השיעור שלי. אני לא מוכנה עדיין לוותר על הביציות שלי. ביקשתי שיבין אותי. זה תהליך שלוקח ז

אני: אני יודעת שהתשובה תהיה שלילית.   אתמול בלילה התחיל לי דימום. אחות: (מהנהנת בצער) טוב, זה מחזור טיפולים ראשון. אף אחד לא מצליח בפעם הראשונה. אף פעם. בטח לא בגילך. תהיי ריאלית. אני: אני ריאלית, אבל עדיין זה כואב. אני מסרבת לכעוס על הדימום שלי. הוא נותן לי תקווה שאני עדיין נורמלית. שהכל עוד אפשרי. כבר לפני הצהריים התחלתי לרקום עסקה שאי אפשר לסרב לה שאציע הערב לרופאי. אבל עכשיו אני חייבת לנוח כדי לחזור לנשום   אחרי חודשיים דחוסים באוויר לא טוב. למרות זאת, למרות ההתעשתות המהירה העיקשת, מאתמול בערב אני מדממת לא רק מרחמי. http://www.youtube.com/watch?v=l0DjrXDBJnU

הלוואי שהייתי פחדנית דיי כדי לא ללכת לבדיקת הדם מחר. לתת לזמן לעבור כמו כל אישה שמנסה להיכנס להריון ומחכה, ומחכה רק למחזור. אבל אצלי הכל מתוזמן וקבוע במסמרות, וזה בסדר. ממילא אני אמיצה מדי מכדי לטמון את ראשי בחול ההדחקה.

הבקרים פנויים לי. הספורט לא מרגיע אותי. אני מנסה לקרוא אבל אני בלי ריטלין, מזנקת כל הזמן מהכיסא שלי, מזיזה דברים, ממציאה סידורים, מנסה להיות פרודוקטיבית  אבל המוח שלי  באודיסיאת החלל שלו, היכן שאפילו הטלסקופ הכי משוכלל לא בולש אחריו. אני והחרדה הקטנה והמולחמת לנפשי. אני יוזמת פרויקטים ללא הרף עם כל היצירתיות שבי, מלאה מרץ להזיז אנשים ולנהל אותם, לתת להם פקודות כמו דומית מודעת למעשיה, ויודעת שעוד תשמעו עליי גדולות ונצורות יום אחד כשממש ממש אגדל, אפילו מחדדת את חוש ההומור שלי, אבל נכון לעכשיו אני לא רוצה לצאת מתוך הפוך עד יום ראשון בבוקר, וגם הבוקר ההוא מאיים עליי. כדי להפיג את המתח שלי ביום ראשון  קבעתי להסתפר אצל חבר שאני אוהבת לומר שהוא הספר היחיד שמוכן לקבל אותי בלי ריטלין, וגם אלך למניקור-פדיקור, ואולי אפילו ארשה לעצמי קפה אחרי חודש וחצי בלי קפה או תה, רק חליטות צמחים ופירות. בוקר של פינוק, יהיו אשר יהיו הבשורות. את הגדלת המינוס בסנדלים חדשים אני מתכננת לבוקר שאחרי הבשורה, לכאן או לכאן. גם ככה לא התאפקתי והרשיתי לעצמי להיות אישה ולהזמין בגדים חדשים. אחרי תלאות ההזרעה שכמעט גרמו לי

הבוקר קמתי כשאובך מכסה על האופוריה שלי. תחושה חזקה של הכרח להכיר במציאות, לאמץ אותה במקום להילחם בה כאילו היא אויב ולא הזדמנות. המציאות פעפעה לכל תא ותא, לעומק הכאבים שלי, לגובה התקוות. שום דבר לא קרה עדיין, אבל הבנתי שזה הרגע להניח לאופוריית ההישג להתמזג לתוך האופטימיות בזהירות, בעדינות, בהשלמה. כבד לי מאד כעת, משום שאני מעדיפה להביט נכוחה ולהכין את עצמי בצורה אחראית למה שנכון לי. להמשיך לחייך, אבל להיות שקולה, נטועה. להכיר בסטטיסטיקה אין פירושו להרים ידיים, אלא לקחת את מה שאני חושבת שמגיע לי בזכות ולא בחסד, בכל עוצמת האמונה והכוונה. להיצמד לכל שביב של תקווה בנחישות, כי הסוף הטוב אפשרי, רק אולי ייקח לי קצת זמן. אני מכינה את עצמי ליום ראשון בשבוע הבא כמה שיותר נמוך, כמה שיותר קרוב לפני הקרקע, כדי לא להתרסק חלילה. זאת הדרך הנכונה בעיניי לאזור כוחות למחזור הטיפולים הבא, אם אזדקק לו. ממרומי האופוריה הנחיתה עלולה להיות קטלנית ללא תקומה. אני רוצה שיישארו לי מספיק תעצומות נפש לקום על רגליי ולנסות שנית. אנחנו רגילים לחשוב שרוב הנשים מצליחות להרות כהרף עין, ושוכחים שרובן "חושפות עצמן לאפ

ביום של ההזרעה השנייה היו לי בחילות איומות. אין מה לדמיין הריון כי אין כזה דבר בחילות על ההתחלה. הבחילות נגרמות מהפרשת הורמוני השליה, וזה לוקח זמן. "אל תכניסי לעצמך דברים לראש", אמרה לי בתוקפנות כמעט האחות שקיבלה אותי להזרעה השנייה. שתקתי. אולי אני אשמה גם הפעם בדמיונות שווא. אבל עם הזמן גברו הבחילות וגרוע מכך: כאבים איומים כמו מחזור חודשי שעבר העשרת אורניום כלשהי. פחדתי ושקשקתי שמדובר במחזור חזק מהרגיל שיבוא עם הפלה טבעית על ההתחלה. אפילו בכיתי ערב אחד בעבודה ומישהי שעברה גם היא טיפולי פוריות הרגיעה אותי, ונרגעתי. אבל זה לא עבר. אתמול, רגע לפני שהחלטתי להתקשר לגינקולוגית הרפואה הסינית שלי, חשבתי לעצמי: אולי זאת תופעת לוואי של ההורמונים? הרי גם כשלקחתי ריטלין בימים הראשונים הקאתי כמו אישה בהריון. אני כבר יודעת שמערכת העיכול שלי מגיבה ראשונה לכל תופעה. אז בדקתי בפורומים, ומצאתי אישה אחרת שהיו לה בדיוק אותם תסמינים. סלחו לי על הצרפתית שלי, אבל בבית שלי זה מותר: הכוס של האם-אמא של כל הצוות הרפואי שטיפל בי ולא הזהיר אותי מכך, וגרם לי לפחד פחד מוות שאני הולכת לאבד את התינוק שלי ע

לחכות. לחכות כמו שאמהות מחכות. אני עדיין לא.   אני רק לומדת לחכות, ועוד בלי ריטלין. בלי הספורט שמרגיע ומרזה אותי. לקוות שהכאב בבטן ואי הנוחות במערכת העיכול הם רק משום שאני אוכלת עכשיו המון פירות וירקות והמעיים מגיבים לזה, ולא משום שאלה כאבי מחזור. לחכות שבוע לבדיקה הראשונה, ואז לחכות עוד שבוע ועוד שבוע ועוד שבוע, כי עד שלא אסגור טרימסטר ראשון, עכשיו או במחזור הטיפולים הבא, לא ארשה לעצמי לדמיין את התינוק שלי. לא אתחיל לדבר אתו. אחכה. אתפייס עם הזמן החולף לאטו, ואלמד שזהו הזמן שדרוש לו לאדם להיברא, ולאמא להתהוות. לחכות, לקוות, להתפלל, לבקש, להאמין. לחכות ולחיות.

אני מסתכלת על ארגז המשלוחים מהסופרמרקט הקונבנציונלי שעדיין לא פרקתי מאתמול, שמצטרף לארגז המשלוחים מהסופרמרקט האורגני שאותו פרקתי ועמסתי על מדפי המקרר הצר שלי, ואני מבינה שאני כבר לא עושה "פרינציפ" לאף אחד. אין למי. אין בשביל מה. זה מגוחך כל כך להחזיק בטינות ישנות וקטנוניות כשכל כך הרבה מוטל על הכף. על הכיריים מתבשלים כעת סירי המרקים, מרק סלק ומרק כתום, והם מכילים גם תבלינים וטעמים שעד היום סירבתי להם בתוקף, כמו ילדה נרגנת ודווקאית. עוד מעט יהיו גם פשטידות ירקות וקציצות הודו בריא ורב ברזל, מבושלות ולא מטוגנות, ואולי ארשה לעצמי בכל זאת עוגת פירות דלת סוכר ושומן, כמו שאני יודעת לעשות מבלי לקלקל. אני נהנית כל כך לבשל בריא, ואני מדמיינת לעצמי פיות קטנים ומתוקים נהנים מזה, ולא מפסיקה לרגע לצפות. אני מרשה לעצמי להודות כעת שאני מתפללת שזה יהיה הטיפול האחרון של ההריון הראשון ולא אצטרך לחזור על התהליך המפרך, כי כבר כל כך בא לי. אתמול בערב היו לי כאבים חדים מאד באזור הרחם ונבהלתי כל כך מהאפשרות הבלתי סבירה שכל כך מוקדם אחרי ההזרעה משהו עלול להשתבש, והופניתי למיון נשים. אבל לקחתי אקמ

בשבוע וחצי שנותר לי לחכות עד בדיקת הדם המבשרת, לכאן או לכאן, או עד שגופי יפתיע אותי במחזור הלא רצוי הפעם, אני נשענת לאחור, עייפה מאד, וסוקרת את מה שהצלחתי להשיג בתוך חודשיים, מהיום שבו התחלתי לשנות את גורלי. המהלך שנקטתי לטובתי היה כל כך מהיר, כל כך תקיף ונחוש, כל כך שוצף ומתפרץ, שכל הקשיים והעצבים שהיו לי נעלמו לחלוטין, ונשארת רק תחושת סיפוק עמוקה מאד של הצלחה גורפת, גם ללא השגת הריון. אני מוצפת כל כך בתחושותיי כמנצחת על שהעזתי, על שהתמודדתי, על שהתגברתי על הפחד ועל חוסר האמונה הראשוני ביכולותיי, שאני ממש מתביישת לעתים להציץ במקום ההוא שבו עמדתי. אבל זה הכרחי כדי להבהיר לעצמי שאין דבר העומד בפני הרצון, ושאין דבר בחיים שיש לפחד ממנו, אלא רק להבין, כפי שאמרה פעם מארי קירי, כלת פרסי נובל לכימיה ולפיזיקה, בתחילת המאה העשרים. וזוהי תמצית הרווחים שהרווחתי מטיפולי הפוריות שלי, גם ללא תינוק בזרועותיי: אני מכירה את עצמי היום דיי כדי לפרגן לעצמי סוף סוף את הידיעה הברורה שאני יכולה להשיג כעת כל דבר שאחפוץ בו. זאת תוצאה חיובית לעילא ולעילא שכבר השגתי, עוד לפני ההריון המיוחל. די אם אפרגן לע

ביום העצמאות 2001 מתה אמי. ביום העצמאות 2011 אני סוגרת את מעגל החיים והמתים וממתינה לביצית שלי להיעתר לתחינתי. אני לא פוחדת לכתוב את זה בריש גלי. אני לא פוחדת להיזהר כאילו שאני כבר אישה בהריון. אני לא פוחדת מעין הרע כי אני לא מאמינה בה. אני מאמינה בכוחות הטמירים שלי, בכוחות שפועלים סביבי ואתי, בכל האמונה שבי, בכל הכוונה והדבקות במטרה שלי. אני מתפללת רק במילותיי שלי: עשיתי כל מה שיכולתי לעשות, נתתי את המיטב שידעתי והיה בעצמי. אם יהא הדבר טוב בעיניך, עשה שרצוני יהיה גם רצונך. ואם נגזר עלי למרות מאמציי, תן לי את הכוח לקבל את רצונך, שיהיה גם רצוני.

מה, זה לא ברור לכם שרק את שפחתכם הסוררת המשטרה תעצור שני מטר מבנק הזרע בגלל אי חגירת חגורת בטיחות במושב האחורי? מה, זה לא ברור שרק עליי ייפלו השוטרים הקשוחים האלה שיעבירו אותי דרגה שלישית על חגורת בטיחות וכל סולם הערכים הבטיחותי שלי, כשאני חושבת על המבחנה שאני צריכה לקבל בתוך רבע שעה? מזל שאני אדם רגוע ושלו כבר משהו כמו שלושה ימים, מאז שהחלטתי להירגע. יצאתי מהמונית, ניגשתי לקונסיליום של השוטרים שדנו מה לעשות בבת משפחת הפשע שנקרתה על דרכם, והתנצלתי. הסברתי להם, ברחל בתם, שאני בדרך לבנק הזרע לפני ההזרעה שלי, ושאני מרוכזת עכשיו רק בהריון שאני צריכה להשיג. נשלחתי לדרכי בנימוס, עם אזהרה ראשונה בחיי בתיק האישי שלי.  תושבי רמת השרון, באמ'שלי, מרוב רמת חיים אין לכם חיים. זה מה שהכי חשוב לעשות אצלכם ברחובות?! שתהיו לי בריאים. אחר כך כבר זרם, כך שלא נעים לי לקטר מרוב שהלך חלק וידידותי. אבל תגידו, למה אף אחד לא סיפר לי כמה זה כואב להחדיר ישירות לרחם? זה לא כאב שנהנים ממנו, אבל השתדלתי לחייך. בכל זאת, דובון אכפת לי היה נחמד והתנצל על הכאב, והסברתי לו למה אני רגישה, ונרגעתי אחר כך כשהמיטה מוטה

הישורת האחרונה מתחילה היום. זריקה אחרונה שמעודדת את הביוץ וכמה שעות אחריה הזריקה שתעכב את הביוץ ל-36 שעות, כדי שהרופא יוכל להזריע אותי בתזמון הנכון. הזרעה כפולה, כלומר יום אחרי יום, כדי להבטיח הצלחה. אצלי, כצפוי, הכל לחוץ. שבת מתחברת לערב חג, כך שהזמנים לא נוחים והכל יהיה תזזיתי ובמרוץ נגד שעות הסגירה של בנק הזרע והמרפאה. הערב אקח אתי לעבודה את שתי הזריקות ואלך לישון עם התקוות שלי. אחרי שהייתי עם אחי ושוחחתי עם אחותי שבירכה אותי והבטיחה לי שתיעזר בקשריה בחלונות העליונים למעני, החלטתי שבשבת הזאת לא אראה אף אחד, אלא אשהה רק בחברת עצמי ומתיי, שהיו האנשים החשובים לי שהביאו אותי לעולם וגידלו אותי. אני מרגישה, עם קמצוץ הדרמה שבדבר, שאני חייבת לעצמי יומיים של פיוס ושלווה אתם, כדי לסגור את הפרק הילדותי מאחוריי, ולהמשיך לשבת אתם כל חיי הלאה כמו אישה בוגרת ומיושבת. זה עדיין מצחיק אותי להתבגר. הרי גם ככה אני עושה ילדים כדי שיהיה לי עם מי לשחק ולהשתולל. בגילי כולם כל כך זקנים. לפני שנרדמתי, סבא שלי חייך אליי פתאום בחשיכה, כאילו הוא יודע משהו שאני טרם מעזה לפרגן לעצמי. הוריי טרם דיברו אליי, א