41: יום קרב והרחם נכון

אני לא יודעת לריב עם אף אחד, חוץ מאשר עם עצמי.

מהבית, מקטנותי, אני לא יודעת לריב וזה נובע קודם כל מכך

שילדות קטנות לא אמורות לריב עם אמא שלהן.

ילדות הן לא האויב של אמא, והן לא אמורות לגונן על נפשן ועל חייהן מפניה.

באותה נשימה, אמא אינה אויב של בנותיה, וכל הנצחת חזית כזאת היא חולנית.

לצערי, למרות ההבנה, הידיעה והתובנה,

זה נשאר עד היום, דפוס התנגשות המעצמות, מלחמת ההישרדות הזאת.

עד לאחרונה נלחמתי מלחמות חורמה בבני אדם, אבל מעטות.

או שפשוט נסוגותי וויתרתי על מה שהיה לי חשוב לומר או להציל.

הבעיה הייתה, שאם אני כבר רבה, אני דורסת עד דק,

נכנסת בחיבורים ומועכת בעקב את מה שנשאר.

אבל כבר שנים אני לא עושה את זה, לא הורגת או מנסה להרוג.

עד השבוע. השבוע עשיתי את זה שוב ושנאתי את עצמי.

אני לא אוהבת להרוג אף אחד, והשבוע פגעתי בו כל כך.

ברגע שבו הבנתי את זה, כמה פוגענית הייתי,

הבנתי גם למה אמר לי לסלוח לה אחת ולתמיד,

אחרת כלום לא יקרה לי.

הייתי בטוחה שהצלחתי להתגבר על זה אבל טרם.

 טרם שחררתי אותה מלבי.

טרם השארתי אותה בקברה, מאחור.

אבל אני מתחילה בכך שאני מודה שאני עדיין נלחמת בה,

כמו ילדה קטנה.

אני אישה שיכולה לוותר על מלחמות כאלה, וללכת לדרכי, חופשייה.

להפנים שהחיים אינם שדה קרב,

אלא כר פורח שבו צומחים אנשים ואהבה,

ואז גם אוכל לגדל בו ילדים.

אני מותשת מקרבות השבוע, בי בעיקר.

הדבר הכי חשוב שהבנתי הוא זה – אני נלחמת בי,

וזה צריך להיפסק לאלתר.

זרם כזה של תובנות שוטף אותי כבר כמה שבועות,

ואני מרגישה שעוד אגיע לרגע שבו אוכל להניח את החרב מידי,

ולסלוח, בעיקר לי.

וברגע שאסלח, גם הרחם שלי יהיה רחם של אישה,

ולא של ילדה קטנה שאינה אמורה לגדל תינוק.

אני מתחילה להרגיש את הרחם הנכון שלי.