42: בדידות ומוות

ההבדל שבין לרצות למות לבין לרצות לחיות הוא הקו שעליו אני עומדת,

ומשם אני רואה רק מה שיש מאחוריי ולא מלפניי.

זה המקום שבו אני בטוחה שטרם הגעתי לתחתית, משום שאני מרחפת בחלל התהום,

בכוונה תחילה, ושואפת לכך שאתרסק סוף סוף, לגמרי בפישוט אברים מנותצים,

מבלי לטעות ולדמיין שנותר בי סימן חיים זעיר כלשהו,

וזה חיוני עד מאד, כדי שאבין שהכל מתפרק כעת לגמרי,

ואני חייבת להתחיל לבנות את עצמי מחדש, או למות, כך או אחרת.

זה הזמן שלי, הזמן היחיד שלי, להיכתש בפראות, ללא חוק וסדר,

כדי שהכל יהיה ברור יותר ואף אחד לא יוכל לומר לי בעדינות ובאכפתיות:

אבל תראי, חומד, יש לך אותך, הכל בסדר, שימי את כל הכאבים והייאוש בצד,

אל תקחי אותם בכלל בחשבון, הרי את לא לבד.

כשאומרים לי שאני לא לבד, שאני שווה הכל וכל כך הרבה,

אני מבינה במקום כלשהו במעטפת שלי, לא בליבה.

אבל אני שואלת, בהתחלה רק בלב, ועכשיו אני גם מעזה להתריס:

אז אם זה ככה, איך זה שאני באמת עדיין לבד?

כשאומרים לי שיש נסיבות שמונעות כל מיני דברים,

אני תוהה למה הנסיבות לא מפריעות לי ועוצרות אותי,

כמו שהן מונעות מכולם.

זה נשמע כמו בוקר נורא למדי למי שלא רגיל לדבר עם הקץ,

אבל זה לא בוקר רע בהכרח, אם החידלון שותה אתך קפה ומתעכב לסמול טוק,

כי אין במקומו אף אחד אחר.

אני לא פוחדת לשאול את עצמי שאלות, כמו למשל:

אם החידלון עדיין רואה בעצמו אורח רצוי כאן,

כמה עבודה עוד מחכה לי בפירוק עצמי והרכבתי מחדש,

עד שאוכל להתלוצץ אתו מבלי שיהיה אופציה ראויה לחיים?

אני לא מתכוונת למות, אני לא מתכוונת להפסיק לחיות אף לא לרגע,

אבל יש רגעים שבהם אני רוצה להפסיק, פשוט לעצור הכל ולרדת,

דווקא משום שאני חיה את חיי עכשיו במלוא העוצמה,

ולפעמים נדמה לי שלחיות אותם רק בשבילי, למעני ורק אתי,

זה פשוט כבר לא מספיק.

אני פוחדת כל כך, פוחדת פחד מוות להפסיד בקרב על הבדידות,

ולהכיר בכך שכל השליטה בחיי היא אחיזת עיניים,

ואנחנו כולנו משלים את עצמנו שזה אפשרי.

אני פוחדת כל כך מכך שהבדידות יאה לי, מגיעה לי בזכות.

שבשבילי אין כבר דרך אחרת, אלא להסכין עם כך

שהחורף הזה יימשך כל חיי.