46: נמאס לי מההתנשאות של אלוהים

השחלות שלי צורחות ואני לא מצליחה להקשיב להן יותר.

הכל נפסק, הכל נגמר, הכל הולך בדרך שבה אני לא רוצה ללכת אבל אני נגררת אליה בוכה ושותקת,

ורק הגוף צורח ואני לא מבינה מה קורה. אני לא מוצאת יותר מילים. נגמר לי הכל.

איזה חיים אני יכולה לתת אם אני לא יכולה לתת חיים נאותים אפילו לעצמי?

התסכול האכזרי מכל: אני לא יודעת איך להמשיך כשרק אני יכולה וצריכה לדעת איך.

בשביל מה זה טוב?

איך ייתכן שכל כך הרבה מביאים ילדים לעולם מבלי לדעת בכלל למה ומה לעשות בהם,

כשמי שרוצה ילדים לא מצליח לעשות זאת דווקא כשהוא מגיע לרגע שבו הוא מבין שהוא מוכן סוף סוף?

איזה מין טבע זה?

איזו מין שיטה זאת לנהל עולם ולברוא אדם?

איך אתה עוד קורא לעצמך אלוהים, בן זונה?

מה אני עושה עם הבור הזה?

למה אני לא יכולה לדעת מה יהיה ואיך להגיע לשם?

למה אני לא יכולה לגעת עדיין בתוך הפצע הזה?

נמאס לי מדברים נסתרים, נמאס לי מסודות, נמאס לי מזה שרק אלוהים יודע ואני לא יודעת יותר שום דבר.

נמאס.