נחמת שוטים

מאת: איילת מיטש
אישה קמה לבוקר שהוא רק של עצמה, לא בטוח שהיא יכולה לקום לבוקר שלוחץ אותה עוד ועוד למטה, או למקום אחר.

אדם לא מוותר על ילד ככה סתם.

ילד לא מוותר ככה סתם על הוריו.

בכל בוקר קמים אנשים שלהם יש, ובכל בוקר קמים אנשים שלהם אין.

כעת זהו בוקר שבו אני רוצה משהו שטוענים שהוא לא תלוי רק בי, ואני טוענת שכן.

אני מחטטת כעת במדמנה שבתוכה מתבכיינים כל אלה שמשלמים מחיר על החלטות שגויות שלהם, או חוסר בשלות, או מנסים בדוחק להמתיק את הדין, או לתרץ ולתרץ ולתרץ.

לעומתי יש כאלה שזה בא להם בהפתעה, או בניגוד לרצונם, והם בתוך גיהינום כשאני רוצה כל כך להיכנס לגן עדן.

הייתי בטוחה שעשיתי כל מה שיכולתי לעשות. היום כבר לא.

הייתי בטוחה שאני מוכנה ובשלה לשינוי. עכשיו אני עדיין ילדה.

אני יודעת רק דבר אחד: גם רחם ריק יכול לצעוק כמו אדם שיודע שהוא מוצא להורג.

כאבי הפנטום של הילדים שלא הריתי.

האובססיה להחזיר הביתה ילדים של אחרים.

אני מבינה כעת מהי נחמת שוטים, ונכון לעכשיו אני מכה כל הזמן על חטא.

תינוק מתנגש בתינוק בהזיות שלי.

תינוקות פועים כמו גורים מושלמים לעומתי:

את לא אמא של אף אחד, את לא אמא שלי בכלל, את כלום כי את אפילו לא יכולה להיות האמא של עצמך.

אמא ואני בבית החולים ברזילי  צילום: אבא